יום האישה הבינלאומי החל ב8/3 נועד לציין את הישגיהם הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של נשים ברחבי העולם ולהכיר בכך שקידום השלום והחברה כרוכים בהשתתפות פעילה ובשוויון של נשים. נדמה כי ב2018 יום האישה רלוונטי מתמיד, הניצוץ שנדלק ב2017 עם קמפיין #metoo שסחף את הרשתות החברתיות והתקשורת ועד הבחירה של מילון Mirriam Webster במילה "פמיניזם" כמילה של 2017. השיח החברתי על מעמדן של נשים אינו רק נחלתן של קבוצות פמיניסטיות בודדות, אלא הפך להיות נושא מרכזי בסדר היום, בעיקר עם הירתמות כוכבי וכוכבות הוליווד להעלאת נושאי ההטרדות המיניות ושוויון בשכר לשיח שהגיע לשיאה בטקס פרסי הגולדן גלובס 2018, בו נשים וגברים לבשו שחור כאות לסולידריות עם מאבק הנשים נגד הטרדות מיניות ושוויון בשכר. למרות שמרגיש שהעולם צריך ואפילו מוכן לשינוי החברתי-מגדרי בו נשים יקבלו את השוויון המלא שמגיע להן, יתכן ואנחנו עדיין לא שם, ואנחנו צריכות להמשיך לדבר על זה. סליחה, התכוונתי שאנחנו צריכות להתחיל לצעוק את זה.
שוק העבודה הוא אחד התחומים שהמאבק על השוויון בין גברים לנשים עוד בשיאו, ולמרות שהשתלבותן של נשים בתעסוקה עולה כל שנה, נתונים בישראל מראים שהשתלבות זו עדיין כרוכה בשכר לא שוויוני וחלוקה בין מקצועות "גבריים" ו"נשיים". בדוח אדווה האחרון (2017) העוסק בפערי השכר המגדריים בישראל, נכון ל2015, השכר הממוצע החודשי של אישה בישראל עומד על 68% משכרו של גבר (שכר גלובלי). נתון נוסף ומפתיע הוא שככל שרמת ההשכלה עולה, כך גם הפערים בשכר עולים, בעוד שעם תואר אקדמי גברים ירוויחו בממוצע 18,275 ₪, ונשים ירוויחו רק 11,804 ₪, משמע, נשים משתכרות 61% משכרם של גברים. הפערים בשכר לאלו בעלי השכלה נמוכה (עד 12 שנות לימוד) הפערים מצטמצמים ושכרן של נשים עומד על 65% משכר הגברים. נתונים אלו הם רק קצה הקרחון על אי השוויון בתעסוקה ובשכר. (לקריאה נוספת(.
אחת הסיבות לאי השוויון המגדרי בשוק העבודה נובע מכך ששוק העבודה תקוע בתקופה בה נשים לא יצאו לעבוד ותפקידן החברתי היה בתחומי המשפחה והטיפול. כאשר נשים יצאו לעבוד, הן הוצבו במקצועות שחפפו לעבודתן בבית: טיפול, חינוך ועזרה. גישה מיושנת זו, של מקצועות "גבריים" ו"נשיים" פוגעת בשכרן של נשים ובמקצועות אליהן הן פונות או מופנות. אז הבנו שמשכורת נשים נמוכה ביחס לגברים, ונשים נתפסות כ"מפרנסות שניות", תוסיפו לתמונה ילודה ומשפחה, שוק העבודה לא באמת לאימהות ולא משתלם כלכלית לתא המשפחתי שאישה תישאר כמפרנסת עיקרית בעת גידול הילדים, זו קוטעת את השתלבות הנשים בשוק העבודה לאורך זמן, מקשה על השתכרות בכבוד, ומניחה כי נשים תלויות בגברים, וכתוצאה מכך הן גם מופנות לעבודות במשרה חלקית כאשר ואם הן יכולות לחזור לשוק העבודה[1]. דוגמא לכך הוא מקרה שהגיע עד בית הדין הארצי לעבודה. המקרה דן בחברת ביטוח שסירבה להעסיק עורכת דין בעלת כישורים שהגיע לראיון עבודה. האישה, עורכת דין במקצועה היא אימא מהמגזר הדתי, בעוד שבחברה שאליה היא פנתה לעבודה סירבו לקבלה מטענה כי היא תרצה להביא עוד ילדים רבים והדרישות בעבודה הם "לעבוד כמו גבר", והחליטו בשבילה כי היא אינה בנויה לזה. אני שמחה להגיד כי בבית הדין השופטת קבעה כי אי ההעסקה של עורכת הדין הוא על בסיס המגדר שלה והאפליה במקרה זה ברורה (לקריאת הכתבה). אך עדיין, היינו מצפות שב2018 הכוחות שמניעים את שוק העבודה בישראל יתאימו את עצמם לזמנינו ולשינויים המבורכים שמתרחבים שחברה, שכן תקרת הזכוכית של נשים בשוק העבודה היא לא טבעית, מישהו שם אותה שם.
[1] אהרון, גלית. (2016). קריירות מגדריות בישראל והשפעתן על השכר. בתוך: סוציולוגיה ישראלית. כתב עת לחקר החברה בישראל.
