גם השנה המשיך שיתוף הפעולה של האגודה לזכויות האזרח עם המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך. השנה – שנת ה-70 להכרזת זכויות האדם – כתבנו מערך שיעור המלווה במצגת המתייחס להכרזה עצמה, לרלוונטיות של הזכויות המנויות בה בימינו ולכלים בהם ניתן לעשות שימוש על מנת להגן על זכויות אדם, בכל מקום ובכל זמן.

למערך השיעור לחצו כאן:

למצגת המלווה לחצו כאן:

להורדת הסדנאות לחצו כאן

ה-25 בנובמבר הוא "יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים". היום הזה נקבע לזכרן של שלושת האחיות מירבאל שנרצחו באכזריות בתאריך זה ב-1960 בשל התנגדותן למשטר ברפובליקה הדומיניקנית, בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. האחיות מירבאל לא הפכו לסמל עד שבכנס פמיניזם של אמריקה הלטינית והקריביים ב-1981 הוחלט להנציח את זכרן ופועלן, ונקבע כי ה-25 בנובמבר יהיה יום להעלאת מודעות למאבק באלימות כנגד נשים. החל מ-1999 הפך היום הזה לבינלאומי ורשמי, בהחלטה שהתקבלה באו"ם.

הפמיניזם על זרמיו השונים לימד אותנו (בניתוח גס) שנשים סובלות מאפליה היסטורית מתמשכת, הנובעת בעיקרה מתהליך הסוציאליזציה. המבנה הפטריארכאלי אשר נמצא בבסיסן של רוב החברות, נעשית הבניה חברתית-תרבותית הגורמת להסללת נשים לאמץ סממני זהות ותכונות של רגישות, צייתניות, כפיפות וכניעות. זאת לעומת גברים – המוסללים להיות קשוחים וחזקים. חלוקה דיכוטומית זו שהפמיניזם קרא עליה תיגר באופנים וגוונים שונים ב-150 השנים האחרונות, עברה סוג של תהליך שינוי חיובי  לעבר השגת שוויון. לעומת אמצע המאה ה-19 ועוד קודם לכן, אז נשים לא הוכרו כבעלות זכויות כלשהן, ונחשבו מבחינה משפטית לרכוש. כיום ברובן המוחלט של מדינות העולם קיימים חוקים ותקנות שמשווים בין זכויות נשים וגברים, וישנם ארגונים וכוחות אכיפה שמטרתם לבער את הנגע של אלימות ואפליה נגד נשים, ולקדם חברה שהיא שוויונית מגדרית ונקייה מאלימות. למרות התמורות החיוביות שחלו בנושא זה לאורך השנים, עדיין לא הגענו למקום המייתר את המאבק הפמיניסטי היות ועדיין קיימות תופעות רבות של אי שוויון מגדרי ומופעים רבים של אלימות המופעלת על נשים.

מבנה חברתי פטריארכאלי היה ועדיין קיים ברוב התרבויות בעולם, הגם שבמרמית מדינות העולם המערבי התנועה הפמינסטית נחלה הצלחות  עדיין אנו עדות לפרקטיקות מפלות ברמה החוקית ואו ביישום החוקים אך גם מופעים חברתיים דכאניים כמו: תוקפנות מינית, ניצול נשים בעוני, זנות, וסחר בנשים.

עולה השאלה – איך מניעים מהלכים לשינוי תודעה חברתית באופן גורף וגלובלי, כשהוא קורא תיגר ומתריס נגד דיכוי רב שנים המשועתק וטבוע כה עמוק בתוך הזהות והתודעה של החברה ?

המאבק באלימות כלפי נשים תלוי בשלושה דברים מרכזיים : מקבלי ההחלטות, התגייסות הציבור הרחב, ותהליך חינוכי רחב החל בשלב הגיל הרך. ברמת מקבלי ההחלטות יש לפעול בכמה משורים: קביעת חוקים נגד אפליה, ניצול ואלימות, אכיפת החוקים באופן הדוק וקפדני, שפיטה הוגנת, הקצאת משאבים, והובלה של רפורמות ומהלכים רחבי היקף – הם כלים הכרחיים על מנת להגיע למטרה. ברמה החינוכית יש להפעיל תוכניות חינוכית לחברה נקייה מאלימות החל מהגיל הרך ועד התיכון וכמו כן חינוך הציבור הרחב וגיוסו למען מטרה זו במגוון כילים.

גם בישראל צוין היום הבינלאומי. עד כה נרצחו בישראל 24 נשים, כשרק בשבוע האחרון נוספו לסטטיסטיקה המחרידה גם יארא איוב (16) וסילבנה צגאיי (13). בעקבות ארועים קשים אלה הוחלט לקיים מחר שביתה ומחאה כנגד אלימות כלפי נשים, יותר ממאה גופים הודיעו על תמיכתם במחאה https://www.haaretz.co.il/news/education/1.6702708 למרות מצב מטריד ומדאיג זה בשבוע שעבר הקואליציה הפילה הצעת חוק להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לרצח נשים. הקואליציה פעלה משיקולים פוליטיים, והפילה את החוק בגלל שההצעה באה מהאופוזיציה. 14 נבחרות מהקואליציה הצביעו נגד הצעת החוק ביניהם גם השרה לשוויון חברתי, כשנשאלו מדוע הן הצביעו נגד הן השיבו באופן הבא:  https://www.onlife.co.il/news/society/173564

למרבה הצער, ישראל מהווה דוגמה למצב שאין הנעה מצד השלטונות לצמצם אלימות נגד נשים. לפחות לא מעבר למס שפתיים; אמנם הממשלה אישרה לפני שנה וחצי תוכנת למניעת אלימות במשפחה, ופורטו בה המלצות ליישום, אך היא פשוט לא תוקצבה. לאחרונה, בעת ביקור במעון לנשים מוכות, ראש הממשלה הציע להקים ועדת שרים חדשה בראשותו שתפעל בנושא. נותר רק לקוות שהפעם המילים האלו יניבו גם מעשים.

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6681614

יש אי-צדק? רוצים שינוי? השלטון מתעלם, או גורר רגליים? בדמוקרטיה, במסגרת חופש הביטוי, שביתה, הפגנה ומחאה הם הכלים שיש בידי התושבים בכדי להשפיע על סדר היום מלמטה וכלפי מעלה. לציבור יש כוח, והוא ניכר במיוחד כשהוא מפגין אחדות. לכן, קמה יוזמה ברשתות החברתיות – לקבוע שיום ג' הקרוב, 4/12/2018 יהיה יום שביתה, במטרה להדגיש את מצב החירום ששורר כאן בארץ, בסבך האפליה והאלימות שנשים סופגות יום-יום. מאז עלתה היוזמה, היא גורפת סולידריות ואמפתיה מכל רחבי החברה בישראל, כשרבבות כבר החליטו להצטרף לשביתה כאינדיבידואלים, וכן ארגונים וחברות רבות במשק החליטו לאפשר לעובדיהם לשבות גם הם. המרכזית שבדרישות השביתה כפי שפורסמו, היא העברת התקציב שהובטח אבל לא קוים (250 מיליון ₪) לתוכנית למניעת אלימות כלפי נשים. https://www.facebook.com/events/257361508281784/

ב-5.11.2018 "חוק הנאמנות בתרבות" עבר בהצבעה בכנסת בקריאה ראשונה. מטרת החוק המוצהרת היא שהממשלה לא תממן תרבות המנוגדת לאמונותיה, לא תתמוך בגופים ש"שוללים את קיומה של ישראל" ולא תתמוך באמנים שמעלים שאלות ותהיות לגבי נושאים כמו סמלי המדינה, ומוסריות הכיבוש. https://m.knesset.gov.il/News/PressReleases/Pages/press05.11.18bv.aspx

חוק זה לא עומד בפני עצמו, אלא נדבך שמתווסף ל"חוק הנכבה" (הוא סעיף 3ב' בחוק יסודות התקציב) שעבר בשנת 2011 שקבע הפחתת תקציב ותמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה עפ"י חמישה סעיפים. https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/P233_001.htm#Seif81

 לעומת "חוק הנכבה", שבו הסמכות לקיצוץ או שלילת תקציבים נתונה בידי שר האוצר, החידוש הוא שלפי חוק הנאמנות בתרבות כעת מופקדת בידי שרת התרבות הסמכות להחליט על פי תפיסתה, ולקבוע אילו דברים היא לא מוכנה לקבל, לאילו מוסדות תרבות תקצץ את המימון, ולאילו תשלול אותם לחלוטין.

ישנם הרואים בחוק הזה ניסיון השתקה ופגיעה כבדה בערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, שהרי מובטח בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק (1992). חוקי יסוד אלה לפי בית המשפט העליון, קובעים כי מותר במדינת ישראל לכל אדם לדבר, לכתוב, להתבטא, להביע ביקורת, להעלות מופע, למחות ולהפגין, כשהמגבלה היחידה על חופש הביטוי היא – באם הביטוי מעודד ומקיים גזענות או דיבה.

רצונה ונחישותה של הממשלה לוודא שברצותה היא יכולה להפעיל סנקציות ולפגוע בגופי תרבות שאינם לטעמה עלולות להיתפס כמוגזמת, עד כדי יצירת משטר סתימת פיות על ידי כינון "אפקט מצנן"  במוסדות תרבות שחוששים לאבד תקציבים. כך שמתוך חשש זה, ראשי מוסדות התרבות יבחרו לצנזר בעצמם מסרים במיצגי אומנות שעלולים להרגיז או שאינם מספיק "נאמנים" להלך הרוח של הממשלה. הסכנה ב"אפקט המצנן" הזה הוא שהצנזור העצמי יוביל תהליך לניוון התרבות החופשית, כך שבסופו של דבר יהיו קיימים במרחב הישראלי רק מיצגי תרבות המפגינים נאמנות לנרטיבים שהממשלה מאשרת וזה פוגע בעקרון האומנות ככלי בקרותי על החברה.

אז איך נדע? כיצד ליישב את הפרשנויות השונות על החוק? האם באמת נועד החוק כדי לצמצם מימון ממשלתי רק במיצגי תרבות קיצוניים שעושים שימוש ציני ולרעה בחופש הביטוי, בכוונה מוצהרת לפגוע ביסודות העקרוניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? או שמא – הוא חוק שנועד כדי שהשלטון יוכל להשתיק מתנגדים אליו? נאמר כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל ניתן להניח לפי התבטאויות השרה הממונה, שהקיצוצים עלולים להיות נרחבים ומפליגים.

המדינה מממנת מוסדות וגופי תרבות רבים, ומובן הצורך לא לקדם הסתה פרועה נגד המדינה במימון המדינה, אך חשוב להיזהר עם זה. התרבות אינה אמורה להיות מוחזקת בידיים של השלטון, אלא התרבות היא של כולם. באותה מידה שהממשלה הנוכחית עלולה להעביר את החוק, היא עלולה להתחרט עליו באם בבחירות הבאות, היריבות שלה תעלנה לשלטון, ואז הרשות לקבוע מה ראוי למימון ממשלתי ומה לא .

כבר התקדמנו בהיסטוריה מהימים שבהם תרבות שימשה רק למילוי הפנאי של תושבי רומא עם בידורי גלדיאטורים בקולוסאום. סרט בקולנוע, מופע בתיאטרון, פסל או ציור במוזיאון, שירה כתובה או מנוגנת – מהותם כבר אינה רק לתחזק את תפיסת העולם של השלטון, אלא הם כלי ביטוי של האדם לעורר רגשות מכל הקשת, תגובות, ביקורות, לגרות את האינטלקט, ולעיתים גם לפתח דיון ציבורי. בעולם החופשי, המודרני והמערבי, יצירות תרבות דורשות קרקע שמאפשרת יצירתיות וחופש בלתי מוגבל. קביעת גבולות גזרה וכללים מגבילים בשדה האומנותי מלבד האיסור לגזענות ודיבה היא כמו לדרוש מאופה לעבוד ללא קמח.

חברה דמוקרטית ופתוחה מתעצבת בין השאר באמצעות ביטויים אומנותיים. רק מהמאה האחרונה ישנם אינספור דוגמאות למיצגי אומנות שיצאו במדינות דמוקרטיות כמו סרטים, הצגות וספרים – שלא חששו למתוח ביקורת חריפה ולתקוף את המשטר על פעולותיו ומדיניותו. למשל כביקורת על התערבותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם, או על מדיניותה במזה"ת. שיח כזה שמאתגר את התפיסה של המשטר הינו קריטי בכדי לאפשר לציבור הרחב לבטא את רחשיו, ולצרוך אותם, באופן שהוא חופשי ואינו מדכא צורות חשיבה שונות. לפיכך, אם מעוניינים אנו בהמשך קיומה של החברה בישראל ככזו שהיא פתוחה ודמוקרטית, אין להמעיט בחשיבות ובערך של חופש הביטוי האומנותי, כי כל התערבות פוליטית בו עלולה להיות הרסנית. הרי היסטורית נוכחנו שהמשטרים והחברות שבהם הביטוי האומנותי הוגבל – הם המשטרים שזמן לא רב לאחר מכן דיכאו בכוח ובאלימות את תושביהם, ואימצו מאפייני שלטון טוטליטרי, שבאופן הדרגתי מסלק ערכים וזכויות לחופש הביטוי בתרבות ובכלל, ומרכז את השליטה עליהם בידי נציגי המשטר. ומשם המדרון לפגיעה זכויות אדם הינו חלק ותלול.