ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

חינוך לזכויות אדם בימי קורונה I חומרים ללמידה מרחוק

פורסם בתאריך 25 במרץ 2020

מורות ומורים, נשות ואנשי חינוך יקרים,

כמעט שבועיים חלפו מאז נסגרו שערי הגנים ובתי הספר, ונראה כי המצב החדש, שמערכת החינוך בישראל מעולם לא התנסתה בו עד היום, יימשך עוד זמן רב. בימים שעברו למדו מוסדות החינוך וצוותי ההוראה להתמודד עם האתגרים הרבים הכרוכים במעבר ללמידה מרחוק, תוך ניסיון לשמר את הקשר האישי עם התלמידים והתלמידות ולתת מענה להמשך שגרת לימודים. כל זאת, במצב של חוסר ודאות גדול לגבי העתיד לבוא והתמודדות עם שעת משבר ממשי הנוגע לא רק לתחום החינוכי אלא לכל היבטי החיים.

בימים אלה עומדת האגודה לזכויות האזרח על משמר זכויות האדם והדמוקרטיה ביתר שאת, לצד מתן מידע וסיוע לקבוצות הנפגעות מהמשבר. כחלק בלתי נפרד ממאמץ זה, גם אנחנו במחלקת החינוך של האגודה פועלות להמשיך ולקדם חינוך לזכויות אדם ולדמוקרטיה גם בימי קורונה, וזאת בהתאמה לתנאים המערכתיים והחינוכיים החדשים שנוצרו.

במסגרת זו, נציע בכל שבוע מערכי שיעור העוסקים בנושאים אלה, החשובים תמיד ובפרט בתקופת חירום כמו זו שאנו נמצאים בה כעת.

מערך שיעור בנושא: משבר הקורונה והפגיעה בזכויות עובדים

מערך שיעור בנושא: משבר הקורונה והפגיעה בזכויות אזרחיות

 

אנו מזמינות נשות ואנשי חינוך לשתף אותנו בפעילויות חינוכיות ובחומרי למידה העוסקים בנושאים של זכויות אדם, גזענות ודמוקרטיה בזמן קורונה, כדי שנוכל להפיצם (כמובן עם קרדיט מתאים) לכמה שיותר מורות ומורים שיוכלו לעשות בהם שימוש ללמידה מרחוק (או גם לזמנים וצרכים אחרים). אנא פנו למסי: mesi@acri.org.il.

 

בברכה ובהוקרה עמוקה על פועלכם/ן בימים טרופים אלה,

צוות מחלקת חינוך.

היום הבינלאומי למאבק בגזענות ומגפת הקורונה

פורסם בתאריך 23 במרץ 2020

כבכל שנה, ב-21 במרץ צוין היום הבינלאומי למאבק בגזענות, והפעם כשברקע מגפת הקורונה שהתפשטה ברחבי העולם. בחינת המגפה בהקשר זה, מאפשרת לנו להבין היבטים שונים של תקופתנו הקשורים בגזענות ובמאבק למיגורה.

בצד השלילי, ניתן להבחין בארץ ובעולם בהאשמות שקריות מבוססות גזענות שהתפרסמו ברשתות החברתיות. קודם כלפי הסינים, לאחר מכן כלפי האסייתיים בכלל, וכחלק מגל ההדף של האשמה כללית כלפי עמים או אזורים בעולם. זה הגיע, שלא במקרה, כלפי פליטים, אפריקנים, יהודים ועוד. גבולות הגזענות אינם ברורים בשעת משבר. וכשמאשימים קבוצה מסוימת, גזענים נוטים להכליל את הקבוצות שהם הכי שונאים, שנמצאות בקרבתם. כפי שנעמי קליין כותבת, לצד האקולוגיה הרדיקלית קיימים גם אקו-פשיסטים, התולים ב"באחרים" את כל ההאשמות על המצב בעולם. למרות שכיום כבר ברור שאין גבולות למגפה, חלק מצעדי המנע מצד ממשלות לאומיות נגד התפשטות נגיף הקורונה כוללים גם את סגירת הגבולות. תהליכים אלה עשויים להפוך את "האחר" שמעבר לגבול לאויב הפוטנציאלי. יתר על כן, בארה"ב ובארצות אחרות משמשת המגפה כאישור בדיעבד ללאומנות ושנאת זרים. באופן דומה, בישראל היא משמשת סיבה לסגר על הגדה המערבית ועל עזה, ואישור בדיעבד למציאות שקיימת כבר עשרות שנים. עוד חשוב לזכור בהקשרים אלה, כי המוחלשים ביותר בחברה – המודרים, העניים, המובטלים, בני אדם שתחת דיכוי מתמיד –  הם הפגיעים ביותר במצבים אלו. הם היו מודרים ועזובים לפני כן, והמשבר הנוכחי רק מאיץ את התהליכים שמהם סבלו עוד קודם.

יחד עם זאת, ולמרות מחיר המגפה, הרי שבצד החיובי חשיפת פגיעותה של האנושות חשובה מאוד כדי להבין לעומק את המשמעות של להיות אדם. כשמחנכים אותנו, ובייחוד את הצעירים, שחיי השפע, זילות חיי האדם ובמיוחד האינדיבידואליזם הם תופעות קבועות ובלתי משתנות, הרי באה המגפה ומחדדת את היותנו בני אדם. אדם – בשר ודם, נפש ותודעה, יצור פגיע, שחייב לא רק לחשוב על עצמו כי אם גם להיות חלק מאחרים, יהיו אלו אשר יהיו; המשפחה, החברים, הילדים, הזקנים והחלשים. כולנו מחוברים וכולנו מחויבים לא רק לעצמנו כפרטים, אלא לכל אדם באשר הוא אדם. אנו מחויבים לכך כדי לשרוד בעצמנו וגם כדי שבני אדם אחרים יוכלו לשרוד. במובנים אלה, כל הפעולות שכרגע אנו עוסקים בהן, משמירה על רווחת הקשישים ועד אלטרנטיבות לילדים ביום יום, הן מעשים שמלמדים אותנו שאין ברירה אלא לשתף פעולה ולמנוע בדידות. אנו עדים לדוגמאות כאלה שמתקיימות בכל העולם, וכל מעשה סולידרי מרגש כיוון שהוא מקטין את החשש מבדידות.

יתר על כן, נגיף הקורונה מלמד אותנו שלמרות השוני המבורך בינינו, אין הבדלים ביולוגיים מהותניים בין בני אדם. לא משנים הגבולות בינינו, צבע העור שלנו, התרבות וכיו"ב – כולנו חשופים לנגיף וכולנו יכולים, פוטנציאלית, לסבול מן המגפה. ככל שנתעמק יותר, נבין עד כמה הגזענות היא המצאה אבסורדית ומשוללת יסוד. המגפה מלמדת אותנו שכולנו שווים מולה, והווירוס הזה, כמו כל מחלה, אינו מוכן לקבל ואינו פועל לפי תורות גזעניות. המשך…

מפגשי פורום חינוך לזכויות אדם – הצטרפו אלינו!

פורסם בתאריך 25 בפברואר 2020

פורום חינוך לזכויות אדם מהווה בית למורות ומורים המאמינים בחינוך ככלי לשינוי חברתי, בחינוך לזכויות אדם, לדמוקרטיה ולמאבק בגזענות. הפורום נועד לספק עבור אנשי ונשות חינוך מרחב למידה, הכשרה ושיתוף, כמו גם כלים מעשיים לאקטיביזם חינוכי והעשרה מקצועית בנושאי זכויות אדם ופדגוגיה ביקורתית.
לאחרונה אנו פועלים להקמת קהילות מורים/ות מקומיות באזורים שונים ברחבי הארץ, כפלטפורמה למפגשים משותפים ולקידום מטרות אלה, בליווי ותמיכה מקצועית של מחלקת החינוך באגודה. במסגרת זו, אנו מזמינים אתכן/ם להשתתף במפגשים הקרובים העוסקים בזכויות אדם, חינוך ומה שביניהם:

מה הקשר בין משבר האקלים לדמוקרטיה ולצדק? ומה הקשר ביניהם לחינוך? מוזמנים/ות למפגש של פורום חינוך לזכויות אדם עם ד"ר ליה אטינגר, מנהלת אקדמית במרכז השל לקיימות, שתענה על שאלות אלו ועל שאלות נוספות. המפגש יתקיים ביום חמישי 5.3 בשעה 20:00, בית הספר לאמנויות בגן הפעמון, רחוב יצחק אלחנן 4 ירושלים. להרשמה לחצו כאן.

חושבים/ות שחשוב לדבר עם תלמידים ותלמידות על נושאים אקטואליים? מתלבטים/ות האם להגיד את דעתכם/ן הפוליטית בכיתה? ואם כבר להגיד – איך ומה להגיד? מוזמנים/ות למפגש של פורום חינוך לזכויות אדם עם עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, שידבר על מה מותר ומה אסור למורה להגיד בכיתה, בחדר המורים, בדף הפייסבוק בפרטי ועוד. המפגש יתקיים ביום שני 16.3 בשעה 20:00, בית הספר גבעול, מבצע עזרא 7 חדרה. יש להירשם מראש בקישור כאן.

מפגשים נוספים ביישובים שונים ברחבי הארץ יתקיימו בהמשך – המשיכו לעקוב!
מוזמנות/ים להצטרף אלינו:
– להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של פורום חינוך לזכויות אדם לחצו כאן.
– להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של הפורום לחצו כאן.
– לפרטים נוספים: ליטל 052-4575605

 

ערבי? מזרחי? אתיופי? אתה בטח מסוכן

פורסם בתאריך 16 בפברואר 2020

Jose Maria Hernandez – Dreamstime.com ©

בשבוע שעבר הוציא בית המשפט צו על תנאי בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, והורה למשטרה להסביר מדוע לא תפסיק לעכב אנשים ולדרוש מהם להציג תעודת זהות ללא חשד סביר שביצעו עבירה כלשהי. העתירה (שהוגשה יחד עם אגודת יהודי אתיופיה, הועד נגד עינויים והמרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית) תקפה את ההתנהלות השיטתית וארוכת השנים של שוטרים לעכב אנשים ברחוב, רק מפני שלתחושתם הסובייקטיבית הם נראים "בעייתיים", לדרוש מהם ללא כל הסבר להציג תעודה מזהה ולבדוק במאגר המשטרתי את המידע אודותם. נטען בה שהתנהלות זו מנוגדת לזכותו של כל אדם כי רשויות המדינה לא יתייחסו אליו כאל "חשוד", ולא יגבילו את חירותו באופן שרירותי ובהעדר סיבה מספקת.

הנוהג הזה, לדרוש מאנשים במרחב הציבורי להציג תעודה מזהה סתם כך, ולעיתים לעבור גם תחקור וחיפוש, מופעל באופן מוגבר כלפי יוצאי אתיופיה, ערבים, מזרחים וחרדים ("פרופיילינג"). הוא פוגע בזכות לכבוד, בזכות לשם טוב, בזכות לפרטיות, בזכות לחופש תנועה ובזכות לשוויון. דו"ח ועדת פלמור מ-2016, שעסק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, התייחס באריכות לפרקטיקה המשטרתית הזו הזו וקבע שהיא משפילה, מדירה ומבזה, מבוססת על תיוג גזעי ומייצרת אינטראקציות אלימות בין שוטרים לאזרחים.

פרופיילינג הוא ייחוס מסוכנות לאדם בשל השתייכותו לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית, וזאת גם בהיעדר מידע קונקרטי על מסוכנות שכזו. משמעותו בפועל היא הפיכתם של אינדיבידואלים וקבוצות למטרה להפעלת סמכויות משטרתיות בהתבסס על המראה שלהם. פרופיילינג הוא חוויה שחלקנו לעולם לא נעבור. רבים מאיתנו יחלפו בלי שום בעיה על פני המאבטח בקניון או בתחנת הרכבת, ואף שוטר לא יעצור אותנו סתם ככה ברחוב או בגינה הציבורית, ישאל מה אנחנו עושים פה וידרוש שנציג תעודה מזהה. אבל עבור מי מאיתנו שהוא אתיופי, ערבי או מזרחי זו עשויה להיות חוויה יומיומית. מי שחווה על בשרו את הפרקטיקה המתייגת הזו מתאר הרבה יותר מחוסר נוחות: זו חוויה של השפלה, מתח ואפילו טראומה. מי שלא עובר את זה לא יכול להבין כמה זה משפיל – "בוא הנה, תעמוד בצד, תציג תעודה, תחכה עד שנסיים לבדוק אותך". בלי הסבר, בלי הצדקה, כשכולם מסביב מסתכלים.

בחודש הבא נציין את היום הבינלאומי למאבק בגזענות. החלטת בית המשפט מזמנת לנו הזדמנות להעלות את נושא התיוג הגזעי לדיון בכיתה, באמצעות שאלות כגון:

    • האם אתם/ן מכירים/ות את המושג "פרופיילינג"? האם שמעתם/ן על מקרים של פרופיילינג ואפליה בעבודת המשטרה? (בקישור כאן תוכלו למצוא דוגמה)
    • האם, לדעתכם/ן, צריכה להיות לשוטרים ולמאבטחים סמכות לעכב אדם ולדרוש ממנו להציג תעודה מזהה, גם אם אין חשד שביצע או שבכוונתו לבצע עבירה? מה מטרתה של פרקטיקה זו? מהן השלכותיה וסכנותיה?
    • על מה נסמך הפרופיילינג? (הנטייה שלנו לקטלג בני אדם לפי קבוצות; סטריאוטיפים ביחס לגזע, צבע, מוצא אתני, דת, ומקום מגורים)
    • מה קורה כאשר קיטלוג על בסיס השתייכות לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית משפיע על חופש התנועה של חברי קבוצות מיעוט במרחב הציבורי ופוגע בזכותם לכבוד ולפרטיות?
    • האם אתם/ן מכירים/ות מישהו או מישהי שסובלים מפרופיילינג? כיצד, לדעתכן/ם, הם/ן מרגישים/ות?

להעמקת הדיון אפשר להקריא לתלמידים/ות תצהירים של צעירים מזרחים ואתיופים שחוויותיהם תוארו בעתירה שהוגשה לבית המשפט:

א' חייל בן 22 ממוצא מזרחי סיפר שהוא מתבקש לעיתים קרובות להציג תעודת מזהה במיוחד כשהוא מסתובב בבת ים, יפו או לוד: "בכל פעם שזה קרה לי, הרגשתי שזה הורס לי את כל מהלך היום. תחושה שאני לא שווה בין שווים, לא משנה כמה אני מתנדב ועושה למען החברה, עדיין יש אנשי ביטחון שמסיקים לגבי מסקנות בגלל המראה שלי".

ז' בן 29 סטודנט לחינוך גופני ומאמן כדורגל ממוצא אתיופי המתגורר ברמלה סיפר שמאז שהיה ילד "היו פונים אלינו שוטרים ודורשים לדעת מה אנחנו עושים ואפילו מבצעים עלינו חיפושים גסים, מעיפים לנו את הכובע מהראש. זה משפיל מאד ומביך אותי. לא ברור לי איך מישהו יכול להתנהג בצורה הזאת. איך לא מופעל שיקול דעת לפני התפקיד? כשאני רואה משטרה אני משתדל לא לעבור לידם, המרחב שלי אוטומטית מצטמצם".

א' סטודנט למשחק בן 19 מיפו ממוצא מזרחי סיפר שבכל פעם שהוא יושב עם חברים בשכונה שוטרים מבקשים מהם להציג תעודה: "תמיד הרגשתי מאד מובך ממה שאנשים יחשבו עליי בגלל הסיטואציה הזאת… מרגיש שאין לי את הזכות לחיות בביטחון, שהמשטרה לא שומרת עליי אלא רק מנסה להפליל אותי בכל דרך".

לקריאה נוספת: נייר עמדה בנושא פרופיילינג מאת הקליניקה לרב תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית (2017)