ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

"מה עשית בקיץ האחרון?"

פורסם בתאריך 2 במרץ 2021

זה לקח כשנה וארבע עתירות לבג"ץ, שהגישה האגודה לזכויות האזרח יחד עם מרכז עדאלה, רופאים לזכויות אדם ופרטיות ישראל. והנה אתמול (1.3.21) הורה בית המשפט העליון להגביל מאוד את השימוש במעקבים ובאיכונים של השב"כ במסגרת המאבק בקורונה, וקבע שהחל מ-14 במרץ תוכל המדינה להסמיך את השב"כ להשתמש באיכונים כאלה רק במקרים שבהם חולה מאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית, או שלא מסר כלל דיווח על מגעים.

בעתירה נגד האיכונים הסלולריים ואמצעי מעקב אחרים ששב"כ נוקט כדי לגלות עם מי באו חולי קורונה במגע בימים שקדמו לאבחונם, נטען כי הסמכת שב"כ להשתמש למטרות אזרחיות בכלֵי מעקב-המוני קיצוניים שניתנו לו בחוק השב"כ לצורכי ביטחון המדינה אינה חוקתית, כי כלים אלו פוגעים בצורה קשה בפרטיות ובחירות, וכי מדובר באמצעי לא מידתי שאינו ראוי במדינה דמוקרטית.

מה עשית בקיץ האחרון?", כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין, "אינך זוכר/ת? אל דאגה, אני, האח הגדול, יודע מה עשית בקיץ האחרון. אני יכול להזכיר לך היכן היית ביום מסוים ובשעה מסוימת, מה היה מסלול התנועה שלך, מי היו האנשים בקרבתך בתאריך, בשעה ובמקום מסוים בצירוף הפרטים על אודות אנשים אלה. לא, אין מדובר בסרט אימה אלא במציאות חיינו בשנה האחרונה".

נזכיר כי השימוש במעקב ואיכוני שב"כ נמשך ברצף זה קרוב לשנה (למעט הפוגה קצרה), מאז מרץ 2020. התקופה הממושכת שבה נעשה שימוש באמצעים הללו הפכה אותו מאירוע חריג, נקודתי ומצומצם בזמן, לפרקטיקה נוהגת. מעבר לכך שעובדה זו מעצימה את הפגיעה שהחוק מסב לזכויות יסוד ואת שחיקתם של ערכים דמוקרטיים בסיסיים, הסכנה במצב כזה היא של 'נרמול' הפגיעה בחסות החוק, "ומדובר", כך נכתב בפסק הדין, "בתרחיש אימים של ממש".

הצעות לדיון בכיתה:

  • בשמה של איזו זכות הסמיכה הממשלה את שירות הביטחון הכללי לאכן את הטלפון של כל חולה מאומת? האם הייתם/ן מוכנים/ות לשם כך שהמדינה תדע על כל צעד שעשיתם/ן בשנה האחרונה – עם מי נפגשתן, עם מי דיברתם, ובאיזה מקום הייתם?
  • אין אף מדינה דמוקרטית-מערבית שהפעילה את השירות החשאי שלה למעקב אחר אזרחיה שלה, אף לא בזמן מגפת הקורונה. האם כעת, שנה לאחר פרוץ המגפה, השימוש בכלי הקיצוני של איכון סלולרי גורף נראה מוצדק בעיניכם/ן?
  • שופטי בג"צ קבעו אתמול, בין היתר, כי עצם הסמכת הממשלה לעשות שימוש במעקב שב"כ "יוצרת פגיעה קשה, חריגה ודרקונית בזכות לפרטיות ובמרקם החיים הדמוקרטי בישראל". מה דעתכם/ן על קביעה זו? מה הקשר בין הזכות לפרטיות לבין מרקם החיים הדמוקרטי?
  • האם תוכלו לחשוב על חלופות אחרות להתמודדות עם שרשראות ההדבקה, שפגיעתן בזכות לפרטיות ובדמוקרטיה קטנה יותר?

מעקבי שב"כ אחר אזרחים – עתירות המשך

פרשת יום זכויות האדם בבית הספר הריאלי: על השתקה וחופש הביטוי במערכת החינוך

פורסם בתאריך 19 בינואר 2021

אתמול, 18.1.2021, התקיים בבית הספר הריאלי בחיפה כנס לתלמידי שכבת י"ב לציון יום זכויות האדם, שנדחה בחודש שעבר בעקבות ביקורת מצד תלמידים, הורים ופעילי ימין. היום נפתח בפאנל בזום בנושא "שליטה צבאית ביהודה ושומרון ושמירה על זכויות האדם – הילכו יחד?", בהשתתפות חגי אלעד, מנכ"ל ארגון בצלם, ונוה דרומי, עיתונאית ומנהלת המיזם "זכויות אדם כחול-לבן" של המכון לאסטרטגיה ציונית, המזוהה עם הימין. בהמשך בחרו התלמידים באחת משתי הרצאות נוספות: חלקם שמעו את עו"ד דניאל חקלאי, מראשי מחאת בלפור, על הזכות להפגין, ואחרים נפגשו עם עו"ד עודד פלר, מנהל המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח, בנושא מבקשי מקלט.

יום העיון התקיים על אף ולמרות הוראתו של שר החינוך, יואב גלנט, ששוגרה ערב האירוע המתוכנן למנכ"ל משרדו ולמנהלי המחוזות, "לאסור על כניסתם לבתי הספר של הפועלים בסתירה למטרות החינוך הממלכתי, ובכלל זה כינויה של מדינת ישראל בכינויי גנאי שקריים או אמירות נגד היותה של ישראל מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית". גלנט הוסיף כי "לא נאפשר לארגונים המכנים את מדינת ישראל 'מדינת אפרטהייד' להרצות בפני תלמידים העומדים בפני גיוס לצה"ל", ברמזו לנייר עמדה של "בצלם" שפורסם בשבוע שעבר. בעקבות זאת, הורה מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך למנכ"ל בית הספר הריאלי לבטל את יום העיון, או לבטל את השתתפות הארגון באירוע. אלא שמנהל החטיבה העליונה בבית הספר, מנדי רבינוביץ', לאחר שנועץ משפטית, לא נענה להוראה. בעקבות זאת נמסר לו שיוזמן לשימוע במשרד החינוך.

אנו מברכות ומחזקות את מנהלי בית הספר הריאלי על האומץ ועל הנחישות שלא להיכנע לניסיונות ההשתקה מצד המשרד ולקיים את יום העיון כמתוכנן. מן הראוי להזכיר, כי מטרות החינוך על פי חוק חינוך ממלכתי כוללות בין היתר הנחלה של זכויות אדם, ערכים דמוקרטיים וסובלנות, חיזוק כוח השיפוט והביקורת של התלמידות והתלמידים, טיפוח סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית. בהתאם, חוזר מנכ"ל משרד החינוך מעודד את בתי הספר לקיים דיונים פלורליסטיים וביקורתיים בנושאים אקטואליים טעונים ובסוגיות שנויות במחלוקת, כחלק מהחינוך למעורבות אזרחית-חברתית, ואף מעודד הזמנתם של גופים חיצוניים שיסייעו בכך.

ארגוני זכויות אדם אינם פועלים בניגוד למטרות החינוך הממלכתי, כי אם ממלאים תפקיד חשוב של השתתפות אזרחית פעילה בחברה דמוקרטית. פעילותם והקולות שהם מביאים הנם חלק בלתי נפרד מהשיח הדמוקרטי, המתבסס על ריבוי דעות ועמדות, על היכולת להביע אותן ולדון בהן במרחב הציבורי, ועל ביסוס עמדות וקבלת החלטות מושכלת לאור שיח זה.

אולם במערכת החינוך שלנו שוררת אווירת פחד. פחד מלעסוק בכל מה שעלול לאתגר את האידיאולוגיה השלטת ולערער על האתוס הלאומי הנוח לבריות. פעמים רבות ישנה תפיסה מוטעית לגבי מהותו של חינוך פוליטי. זה מותר? זה אסור? ומה זה בכלל? הקישור המיידי של המושג הוא "פוליטי במובנו המפלגתי"; אך החינוך הפוליטי (בניגוד לחינוך אידיאולוגי) שואף לחשוף את התלמידים והתלמידות למגוון של דעות ואידיאולוגיות, אף שלעיתים הן מתנגשות. מטרתו לאפשר להם לגבש את עמדותיהם באופן אוטונומי, תוך חידוד המבט הביקורתי, ולהקנות ללומדות וללומדים כלים להתמודד באופן מנומק עם דעות שונות. מנגד, ישנה תפיסה מוטעית לגבי מהותו של החינוך האידיאולוגי, שנתפס בעיניי רבים כנייטרלי או א-פוליטי, אף שלרוב הוא משמש כלי בידי הממסד להבניית הנרטיב ההגמוני והנחלתו בכל תחומי הדעת במסגרת הבית ספרית.

במציאות שבה כל דיון ביקורתי, עמדה שונה או סיפור אחר נתפסים כאיום על הנחלת האתוס השולט לדור הצעיר, האסטרטגיה של משרד החינוך היא השתקת שיח, איום והפחדה והפיכת נרטיבים אחרים לבלתי-לגיטימיים. למרות שאין לאיסור של השר גלנט תוקף משפטי, הנזק החינוכי נעשה. הנחיות כאלה, שמלוות בהרעשה תקשורתית ובאיומים בשימועים ובבירורים, משליטות חוסר ודאות ומשרות אפקט מצנן וצנזורה עצמית על בתי הספר. המסר שהעביר השר לאלפי מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, הוא שמי שרוצה ליהנות מ"שקט תעשייתי" מוטב לו כי ירחק מעבודת החינוך המורכבת, המתבססת על בירור דילמות מוסריות אישיות וחברתיות ובחינת סוגיות בוערות עם התלמידים, במיוחד אם כלולים בכך גם מסרים שנוגדים את הנרטיב הרשמי של הממסד.

חינוך ממשי לדמוקרטיה ולתודעה פוליטית אינו יכול להתקיים במקום שבו מערכת החינוך סוגרת את שעריה בפני דעות מגוונות, מאיימת על חופש הביטוי של מוריה, ומונעת מתלמידיה לפתח חשיבה ביקורתית בסוגיות פוליטיות משמעותיות בחברה הישראלית. כל אלה עשויים לייצר דורות של תלמידים חסרי עניין, קהי חושים, נטולי מעורבות, ההולכים בתלם מסוים מאוד שמתווים לו ראשי מערכת החינוך ופקידיה מטעמים פוליטיים אשר בינם לבין חינוך ראוי אין מאום.

 

הצעות לדיון עם תלמידים ותלמידות בחטיבה העליונה (מומלץ לקיימו לאחר בירור מושגים וידע ראשוני – מה זה אפרטהייד, מיהו ארגון בצלם וכיו"ב):

  • האם קיים חינוך שאינו פוליטי ואינו אידיאולוגי? כלומר, האם יש חינוך "ניטרלי"?
  • האם לדעתכם/ן צריך לעסוק בבתי הספר בנושאים אקטואליים ובסוגיות חברתיות ופוליטיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית? האם יש לדבר גם על נושאים טעונים הקשורים בסכסוך היהודי-פלסטיני ובמחלוקות ציבוריות הקשורות בו, או שעדיף להימנע מכך?
  • האם יש חשיבות לחשיפה במסגרת הבית ספרית לתפיסות מנוגדות לקונצנזוס בנושאים כאלה? או, לחילופין, האם יש בכך לדעתכם/ן סכנה?
  • האם אתם/ן מרגישים/ות שאפשר לעסוק בכיתה שלנו בסוגיות אקטואליות ופוליטיות באופן שיאפשר לכל אחד ואחת לדבר בחופשיות? מה צריכים להיות גבולותיו של דיון כזה? מה אסור ומה מותר להגיד במסגרת חופש הביטוי?
  • דונו בפרשת יום העיון בבית הספר הריאלי בהקשר של גבולות חופש הביטוי בחברה דמוקרטית בכלל ובמערכת החינוך בפרט – התייחסו לתפקודו של בית הספר, של משרד החינוך, של ההורים והתלמידים.

 

פניית האגודה לזכויות האזרח למנהל מחוז חיפה במשרד החינוך, 18.1.2021

פניית האגודה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין השימוע למנהל בית הספר, 21.1.2021

פניית האגודה למשרד המשפטים, 26.1.2021

תשובת משרד המשפטים, 27.1.2021

שירה קדרי-עובדיה ונעה שפיגל, משרד החינוך ערך שימוע למנהלי התיכון הריאלי בחיפה בעקבות הרצאת מנכ"ל בצלם, הארץ, 28.1.2021

אור קשתי, לא רק הריאלי | ההיסטוריה מוכיחה: מטרת שימועי ההשתקה היא הרתעת מורים וצמצום חופש הביטוי, הארץ, 28.1.2021

חינוך לשלום, ערכים ליברליים, חינוך לדמוקרטיה – את מי זה מעניין?

פורסם בתאריך 3 בינואר 2021

מאת קרן קטקו איילי

הזדמנות מיוחדת נפלה בחלקם של מאות אנשי וחוקרי חינוך ישראלים, לצפות בשיח מקוון שארגן מרכז טאוב עם פרופ' אנדריאס שלייכר, מנהל מחלקת החינוך של OECD. בימים שלאחר המפגש הוקדשה מירב תשומת הלב הציבורית לדבריו של שלייכר, אחד מחוקרי החינוך המשפיעים בעולם וממפתחי מבחני פיז"ה, בנושא החינוך ובמשבר הקורונה. הכתבות שפורסמו בתקשורת, הפוסטים ומאמרי הדעה הרבים שעברו בתפוצות נרחבות ברשתות החברתיות, התמקדו בכשלים החינוכיים של מערכת החינוך בישראל עליהם הצביע שלייכר גם בעבר, ושנחשפו ביתר שאת במגפת הקורונה – במיוחד בהיבטים של תפקידי המורים, הוראה ולמידה, ריכוזיות יתר של המערכת ושיטות ההערכה.

כישראלים, כפי שציין שלייכר, אנחנו מחונכים לריכוזיות ולהתעסקות בידע ובשינון, ופחות בהשלכות מורכבות, ביצירתיות וביקורתיות. אולי זו הסיבה לכך שתשומת הלב התמקדה גם היא בבעיות המצומצמות שלנו בלבד, ולא לדברים שנאמרו בהקשר רחב יותר, בעיות חינוכיות עולמיות אקוטיות, שנותרו בשולי המפגש.

בדקות האחרונות של השיחה העלתה פרופ' זהבית גרוס (אונ' בר-אילן) סוגייה שככל הנראה לא נכללה ברשימת השאלות שנאספו מראש מאנשי חינוך בארץ ונשלחו מבעוד מועד לשלייכר לצורך מענה בזמן אמת. היא ציינה שכולם מודאגים מאוד בנוגע לעתיד העולם בהקשר של דמוקרטיה, חינוך לשלום, ערכים ליברליים, ושאלה – "מה אתם מתכננים ב-OECD לעשות כדי לקדם את הערכים הללו?". תגובתו המהוססת של פרופ' שלייכר לנושא בוער זה היתה אולי מהמודאגות והמגומגמות שנשמעו ממנו בשנים האחרונות.

שלייכר ענה שהסוגיות הללו אינן קשורות בשלטון כזה או אחר. הוא הזכיר את הקשר שלהן לטכנולוגיה, ונגע בסכנת ההשתעבדות לאלוגריתמים שמפלגים אותנו לקבוצות ואומרים לנו ימינה או שמאלה ומה לחשוב ומה לעשות. לבסוף השיב גלויות: "לדעתי הקורונה לא רק שלא עזרה לקדם את הנושא אלא אף להפך – גרמה לנסיגה והחלישה את הדמוקרטיה. דרך הטיפול ומציאת פתרונות לבעיות הקורונה נעשו בשיטה האוטוקרטית. אם מדובר ב-3 חודשי משבר – ניחא, אבל כאשר מדובר כבר במשך זמן של שנה, אנשים מתחילים לאמץ את המבנה האוטוקרטי ולהתרגל לגישה הלא-דמוקרטית". מיד לאחר ניתוח ישיר ומדאיג זה הוסיף: "אכן, ה-OECD לא מטפל בזה. הלוואי! היינו צריכים לעשות משהו בנדון".

ובכל זאת, מי מהנוכחים שהתאמצו לחפש תקווה לשינוי במדיניות הססנית זו, הצליחו אולי לשים לב להצעה שהשתמעה מדבריו של שלייכר להעמקת המחקר בתחום של חינוך לערכים דמוקרטיים. בשנים האחרונות אני חוקרת ומתמחה בפדגוגיה אקטיביסטית – תחום מחקר שעוסק בהגדרה חדשנית של תפקיד אנשי החינוך כמי שיש בידם האחריות והיכולת לקדם אזרחות פעילה ולעודד לומדים עצמאיים, ביקורתיים, בעלי מוטיבציה לעשייה של שינוי חברתי. תחום מרתק ומתפתח זה טומן בחובו מענה לכמה מן הבעיות החינוכיות והעולמיות שהשתקפו כאמור, במפגש.

המונח פדגוגיה אקטיביסטית מתייחס למספר כיוונים ודרכים, ויש לו פרשנויות שונות. כמה מן המרכזיות שבהן שמות דגש על אקטיביזם בלמידה והוראה של המורות והמורים – בבית ספר, בכיתה עם התלמידים (מקרוב או מרחוק), בפעילויות ובכל מקצוע. כן, לא רק בשיעורי אזרחות וחינוך אלא גם בשיעורי מתמטיקה ומדעים.

ככלל, היישום של פדגוגיה אקטיביסטית מתקשר גם לתיאוריות תרבותיות וחברתיות ומתמקד בשינוי תודעה ובשינוי עמדות דרך החינוך, באמצעות עבודה על נושאים ערכיים. תוכניות הכשרה בתחום זה מציעות למורות ולמורים אסטרטגיות פעולה לשילוב הגישה האקטיביסטית בהוראה ולקידום אג'נדות חברתיות בחינוך, כמו גם כלים ומיומנויות להוראה שמטפחת ערכים דמוקרטיים ומשלבת אקטואליה, פוליטיקה ואקטיביזם בכל מקצועות הלימוד.

נראה שכמו בנושאים רבים אחרים, גם בסוגיות אלה המענה החינוכי לא יגיע מלמעלה בעתיד הנראה לעין, והוא מוטל עלינו – המורות והמורים, נשות ואנשי החינוך. קהילת המחנכים הפועלים ליצירת שינוי חברתי ליברלי-הומניסטי הולכת וגדלה ברחבי העולם וגם בישראל, ואתם.ן מוזמנות ומוזמנים להצטרף בדרכים שונות, למשל אם הנכם א.נשי חינוך – להירשם להשתלמות בפדגוגיה אקטיביסטית וקידום אזרחות פעילה.

 

קרן קטקו איילי היא חוקרת פדגוגיה אקטיביסטית, מורה, בלוגרית חברתית, מפתחת תוכניות הכשרה למורים.ות בשיתוף מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח ומנחת ההשתלמות "מורים כסוכני שינוי: פדגוגיה אקטיביסטית לקידום אזרחות פעילה בכל מקצועות הלימוד".

המאמר פורסם לראשונה באתר חיים משותפים.

דו"ח התנהלות משטרת ישראל בהפגנות בשנת 2020

פורסם בתאריך 30 בדצמבר 2020

השבוע פרסמה האגודה לזכויות האזרח יחד עם הקרן למגיני זכויות אדם דו"ח חדש הסוקר את השיטות והכלים שהפעילה המשטרה בחודשים האחרונים לדיכוי הפגנות ומחאות, ואת פגיעתם בחופש הביטוי ובזכות להפגין.

צילום: יוסי זמיר, שתיל-סטוק

במהלך השנה האחרונה, וביתר שאת מאז התפרצות מגפת הקורונה במרץ 2020, מתאפיין המרחב הישראלי בפעילות מחאתית ערה ונרחבת. ברחבי הארץ מתקיימים שלל אירועי מחאה – חלקם נוגעים למשבר הקורונה, ולצדם הפגנות פוליטיות בנושאים אחרים. באירועים אלה, המשטרה משתמשת לא פעם בכלים קיצוניים ופוגעניים נגד המפגינות והמפגינים.

אין זו תופעה חדשה. המשטרה נוקטת מזה שנים רבות יד קשה כלפי מוחים מקבוצות מיעוט, שנתפסים באופן אוטומטי כאיום שמחייב תגובה קשה ושימוש בכוח. כך למשל היה במחאתם של יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית, בהפגנות החרדים נגד הגיוס ובהפגנות של האוכלוסייה הערבית. החידוש בשנה האחרונה הוא התרחבות של השימוש בכלים אלה גם כלפי מפגינים מקבוצות הרוב ובהפגנות במרכזי הערים הגדולות. בנוסף אליהן, הפעילה המשטרה בשנה האחרונה שיטות וכלים חדשים נגד מפגינות ומפגינים.

הדו"ח סוקר את השיטות והכלים שהפעילה המשטרה בחודשים האחרונים לדיכוי הפגנות ומחאות, ואת פגיעתם בחופש הביטוי ובזכות להפגין. בין השאר, תופעות כמו מעצרי שווא, שימוש במכת"זית ובסוסים בניגוד לנהלים, הפעלת שוטרים סמויים (שאינם מזוהים) ואלימות שוטרים, כיתור מפגינים, התניית שחרור ממעצר בהרחקה ממוקדי המחאה, מתן דו"חות ללא הצדקה ועוד. כל אלה מציירים תמונה מדאיגה של שימוש לרעה בסמכויות שניתנו למשטרה כדי להגן על האזרחים ולשמור על הסדר הציבורי, למטרה פסולה של דיכוי מחאה לגיטימית.

חובתה של המדינה, באמצעות המשטרה, להגן על אזרחיות ואזרחים המבקשים לממש את חופש הביטוי שלהם, ולא לנקוט אמצעים שימנעו או ירתיעו מפגינים מלממש את זכותם. גם במקרים שבהם מפגינים חוסמים כבישים או משתתפים בהפגנה ללא רישיון (במקרים שבהם החוק מחייב) אין כל הצדקה להפעלת כוח, בעת שההפגנות אינן מסכנות אף אדם ואינן גורמות נזק לגוף או לרכוש, ואף אינן מהוות סכנה קיצונית לסדר הציבורי ולשגרת החיים.

 

נקודות לדיון/פעילות חינוכית עם תלמידות ותלמידים:

  • הזכות להפגין הוכרה בישראל כבעלת מעמד של זכות חוקתית, הנובעת מהזכות לחופש הביטוי ולכבוד האדם. זכות זו מעוגנת גם באמנות בינלאומיות הנוגעות לזכויות האדם. מה צריך להיות תפקידה של המשטרה בעניין הזכות להפגין? מתי לדעתכם.ן נדרשת הפעלת כוח מצד שוטרים כלפי אזרחים בהקשרים אלה?
  • בחודשים האחרונים היינו עדים להתבטאויות של ראש הממשלה, שרים ונבחרי ציבור אחרים שהתייחסו למפגינים כאל "אנרכיסטים" ומפיצי קורונה. האם לדעתכם.ן יש קשר בין התבטאויות אלה, שמתייגות את המפגינים כאויבי הסדר הציבורי, המדינה והחברה, להתנהלות המשטרתית?
  • מה עשויה להיות ההשפעה של התנהלות המשטרה בהפגנות – מעבר לפגיעה במפגינים/ות ובמחאה ספציפית – על מימוש הזכות להפגין ולמחות? אילו רגשות מעורר השימוש בכוח משטרתי מופרז בקרב הציבור? אצלכם.ן?
  • בעקבות השימוש בכוח כלפי מפגינים במחאת בלפור ובמוקדים נוספים ברחבי הארץ המוחים נגד המשך כהונתו של רה"מ נתניהו, פרקטיקות של שימוש בכוח משטרתי שנתקלו בהתעלמות במשך שנים זכו להתייחסות נרחבת בשיח הציבורי ובכנסת.
    • חפשו מאמרים וכתבות משנים קודמות על שימוש באמצעי פיזור הפגנות כלפי חרדים, ערבים ואתיופים; בדקו – מה היה היחס הציבורי ומה היתה תגובת הרשויות להפעלת כוח משטרתי כלפיהם?
    • דונו בפער בין התגובה במקרים שמצאתם לשימוש בכוח כלפי מוחים מקבוצות מיעוט, לבין היחס הציבורי היום כשמדובר במפגיני בלפור.

 

לקריאת הדו"ח המלא: https://www.acri.org.il/post/__544

ראיון קצר (5 דק') עם סיון תהל מהאגודה לזכויות האזרח על הדו"ח (מתוך התוכנית "ציוצי ערב עם נדב אלימלך", ערוץ הכנסת, 28.12.2020)

קישור לסרטון של האגודה עוצרים את האלימות המשטרתית – עכשיו!