"זכות אדם" היא זכות, שראוי שתהיה באופן שווה לכל יצורי האנוש כלפי כל יצורי האנוש, רק בגלל שהם יצורי אנוש. "זכויות האדם" הן קבוצה נבחרת של זכויות, שמייחסים להן חשיבות גבוהה, וכל אדם נחשב ראוי להן.

למרות זאת לא כל החברות מכירות בפועל בזכויות האדם. התפיסה שדוגלת בזכויות האדם היא תפיסה נורמטיבית, שמצהירה על כללים שראוי שיתקיימו ביחסים שבין בני האדם במסגרת חברה, בכלל, וביחסים שבין השלטון לבין הנתונים למרותו בפרט.

לפני יותר מ-60 שנה, ב-10 בדצמבר 1948, הכריז ארגון האומות המאוחדות על "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", כאמת מידה להערכת הניהול התקין של כל שלטון בעולם. הנסיבות ההיסטוריות – זוועות מלחמת העולם השניה – הן שהובילו את המדינות החברות בארגון האו"ם לצאת בהכרזה הזו, כפי שניתן ללמוד מהמבוא להכרזה.

ההכרזה כוללת 30 סעיפים המפרטים עשרות זכויות, שכל אדם נחשב ראוי להן רק מעצם היותו אדם. אלה הן הזכויות לחיים, לביטחון אישי, למקלט מרדיפות, לאזרחות, לקבוצה גדולה של חירויות, לשוויון (איסור הפליה מטעמים שונים), לכבוד אנושי, ולהליך הוגן, וקבוצה של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

למערכי שיעור בנושא זכויות אדם.

"כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכול, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכול במידה שווה ועל יסוד הכישרון". "החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות. החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידיות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום".

מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף כו

הזכות לחינוך היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. מעבר לחשיבות הרבה של החינוך בפני עצמו, יש לזכור כי השכלה מהווה כלי הכרחי למימושן של זכויות אדם רבות נוספות. היכולת לבחור ולהיבחר נשענת במידה רבה על ידיעת קרוא וכתוב; חופש הביטוי מתבסס אף הוא על יכולת ההבעה העצמית בכתב. חינוך הוא צעד ראשון בדרך לעיסוק, לשוויון, לתרבות ולבריאות. אדם שנמנע ממנו חינוך ראוי, נמנע ממנו למעשה עתיד מלא ובעל ערך.

בדומה להפרות אחרות של זכויות אדם, גם הפגיעה בזכות לחינוך של אזרחים בישראל אינה אחידה – יש שנהנים מחינוך מיטבי, ויש שמשאב זה נשלל מהם כמעט לגמרי עקב מקום מגוריהם, בשל מוצאם, או בגין מצבם הכלכלי. בשיעור הנוכחי נבקש לחשוף את התלמידים לסוגיות הללו, ונתייחס לחשיבות העצומה של הזכות לחינוך כמו לקשיים הרבים שבמימושה.

הזכות לחינוך – 2003

למערכי שיעור בנושא הזכות לחינוך.

הזכות לבריאות היא אחת מהזכויות החברתיות. זכות זו מובטחת באמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אשר נחתמה ב-1966 וישראל אישררה אותה בשנת 1991. בסעיף 12 נכתב כי "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה".

בשנת 1995 נכנס לתוקפו חוק "ביטוח בריאות ממלכתי" אשר קבע את זכויותיו של הפרט לשירותי בריאות, ומצד שני, את חובתה של המדינה לספק את השירותים. הפרט צריך לשלם מיסים – מס בריאות, ביטוח לאומי ומס הכנסה  – מהם הממשלה מממנת את השירותים, אבל התשלום איננו תנאי למימוש הזכות.

לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי כל תושב זכאי לשירותי בריאות שיהיו מבוססים על עקרונות "צדק, שוויון ועזרה הדדית". שירותי הבריאות חייבים להינתן רק לפי שיקול דעת רפואי, ואסור לקופות להפלות בין החולים לפי מצבם הכלכלי, מוצאם, מינם, גילם או מצבם הבריאותי. חוק זכויות החולה קובע את זכותו של החולה לטיפול חירום ללא התניית תשלום, המשכיות טיפול, כבוד החולה ופרטיותו, וסודיות רפואית. יחד, שני חוקים אלה מהווים בסיס להבטחת הזכות לבריאות ומערכת הבריאות הציבורית, האוניברסלית והשוויונית.

בישראל, במיוחד בשני העשורים האחרונים, הפערים במצב הבריאות ובשירותי הבריאות בקרב אזרחי ישראל הולכים ומתרחבים. הרפואה הציבורית נחלשת והפרטית מתחזקת. קיצוץ בתקציבי הבריאות הממשלתיים, הפרטות של שירותים רפואיים ביוזמת משרד האוצר, ומימון עצמי של הציבור (תשלומי השתתפות עצמית) הביאו ליצירת שתי מערכות בריאות שונות – אחת לעניים ואחת לעשירים. העניים, ואלו שאין בקרבת מגוריהם שירותים רפואיים סבירים לא מצליחים לעמוד במחירה היקר של הבריאות.

הפערים החברתיים-כלכליים הגדולים בארץ, יחד עם הקושי להגיע לשירותי בריאות, מביאים לפערים גדולים גם בבריאות: התחלואה והתמותה שונים מאד בין אנשים ממוצא שונה, בין אנשים הגרים באיזור גיאוגרפי שונה ובין עניים לעשירים. המעמד הבינוני מתקשה יותר ויותר לשלם עבור שירותים וסובל ממצבה המתדרדר של מערכת הבריאות הציבורית.

דו"חות שונים מצביעים על כך שהפעולות והמחדלים של ממשלת ישראל אחראים למצב הקשה הנוכחי, אך באפשרות הממשלה גם ליזום תוכניות להקטנת הפערים החברתיים ובתוכם הפערים בבריאות, וליישום שוויוני של הזכות לבריאות ושל חוק בריאות ממלכתי.

לקריאה נוספת ולמערכי פעילות בנושא "הזכות לבריאות" לחצ/י כאן.

"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה, לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש ושיכון." מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף כה.  

בית הוא מקום של אינטימיות, של ביטחון, של פרטיות, ומהווה מרחב לצמיחה וליצירה. הצורך האנושי במקום מוגן ובטוח הוא אולי מן הצרכים היסודיים ביותר. לפיכך, מפתיע לגלות שבשונה מזכויות אחרות, שחשיבותן כמעט מובנת מאליה, הביטוי "הזכות לדיור" גורם לעתים להרמת גבה. מדוע קל יותר לקבל את הרעיון שלכל אדם זכות להתהלך חופשי או זכות להפגין, וקשה לקבל שיש לו או לה זכות לדיור? מדוע קל להבין שבריאות היא זכות אדם ולא מצרך, ולכן חובה להבטיח טיפול רפואי ותרופות גם למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו/ה, אך קשה יותר להבין שגם דיור הוא זכות אדם – ולא רק נדל"ן – ולכן יש להבטיח קורת גג נאותה גם למי שאין ידו/ה משגת ושאינו יכול לעמוד בעלויות הדיור בשוק הפרטי?

לעתים, הזכות לדיור מתנגשת עם זכות אחרת כגון הזכות לקניין פרטי, או עם אינטרסים כלכליים. מימוש של הזכות לדיור עשוי להגביל "כרישי נדל"ן", בעלי בתים או גופים פיננסיים, ואולי משום כך יש מי שמנסה להדיר את נושא הדיור משיח זכויות האדם, ולמנוע את השפעתה של הזכות לדיור על המשפט ועל כללי המשחק בשוק החופשי. בעידן שבו זכות הקניין זוכה להכרה גדולה יותר מההכרה בזכויות החברתיות, קל להבין מדוע רבים ממהרים להגן על זכותם של בעלי הדירות לנקוב בערך הנכס, ולא על זכותו של השוכר לדיור בר קיימא.

למערכי פעילות בנושא הזכות לדיור